מי המארח של המחשבות שלך? | מאת: שי קאופמן

מצורפת עבודת סמינריון שהוגשה במסגרת הקורס אומנות כחוויה וקולה של חוויה
במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בחוג מדעי ההתנהגות בשילוב אמנויות


נושא העבודה: 

מי המארח של המחשבות שלך? 

חווית התעוררות האמצע בזמן מצוקה רגשית


מוגש על ידי: 

שי קאופמן

.

בהנחיית המרצה: ד"ר תמי יגורי

 


 

 

תוכן העניינים:

מבוא

סקירה ספרותית

טרילותרפיה: ראש רגש ואמצע

הסבל הפנימי

הדרך להעיר את האמצע

חוויה כמושא חקירה

חוויה מובחנת

מתודולוגיה

ממצאים

ממצאים א': חווית התעוררות האמצע אצל העצמי

ממצאים ב': חוויה התעוררות האמצע באומנות

ממצאים ג: חווית התעוררות האמצע אצל האחר

דיון

דיון א': חווית התעוררות האמצע אצל העצמי

דיון ב': חווית התעוררות האמצע באומנות

דיון ג': חווית התעוררות האמצע אצל האחר

סיכום

ביבליוגרפיה

 


 

 

מבוא

בשנת הלימודים השלישית והאחרונה של התואר החלטתי להעשיר את עצמי מחוץ למסגרת האקדמיה בשיטת פסיכותרפיה נוספת – טרילותרפיה, אותה פיתח ניסים אמון, שהוא מאסטר לזן-בודהיזם, שיטתו מבוססת על תורת המזרח בשילוב עם פסיכולוגיה מערבית. הבסיס של השיטה היא ההבנה שלכולנו יש שני ילדים החיים בתוכנו, הראש והרגש, חלקנו נותנים יותר מקום לראש ואז הרגש מדוכאת וחלקנו נותנים מקום לרגש והראש נדחק לפינה. הטרילותרפיה היא כלי שעוזר לנו למצוא את האמצע, את ההורה הפנימי – בעל הבית. מאז שהתחלתי את לימודי הטרילותרפיה, לא הרגשתי בשינוי חד מדי בדבר המודעות לראש ולרגש שלי, אך לפני מספר שבועות לראשונה הבנתי את המשמעות של פעולה מתוך האמצע, מתוך ההורה הפנימי שבא להשכין שלום בין שתי הדמויות החיות בתוכי. במחקר זה, מטרתי היא לבדוק כיצד נחווית חוויה של התעוררות הקול הפנימי המאוזן. הקול שיודע לקבל החלטות מתוך מקום שקול ואחראי. ובהתאם לכך, מה הם התנאים הנדרשים על מנת להגיע לחוויה מסוג זה. במחקר זה, אדגים כיצד חוויה זו יכולה לצמוח מתוך חוויות רגשיות של כעס או עצב ולעורר מהפך בחוץ וגם בפנים. בחנתי כיצד חוויה זו נחווית דרך העצמי, כיצד באה לידי ביטוי ביצירות אומנות וכיצד חווה אותה האחר. נעזרתי במודל הטרילותרפיה של ניסים אמון על מנת לנתח חוויה זו ובתאוריות העוסקות בחקר החוויה.

 

סקירה ספרותית

בעבודה זו אתמקד בחוויית [1]"התעוררות האמצע" בזמן מצבי מצוקה רגשיים. אתאר את מקור המצוקה הרגשית, באמצעות מודל הטרילותרפיה, אתמקד במצב שאפשר להתעוררות זו להתרחש ואציע כלים התורמים להתעוררות האמצע.

 

טרילותרפיה: ראש רגש ואמצע

הטרילותרפיה הינה פסיכותרפיה רוחנית שהגה ניסים אמון, זן מאסטר (2014). היא בנויה ממודל העוזר לשלוש דמויות נפרדות החיות בתוכנו- "ראש", "רגש" ו"אמצע" לחיות בהרמוניה אחת עם השנייה. שתי הדמיות הראשונות הן כמו ילדים, אשר זקוקים לאהבה ולתשומת לב ואילו הדמות השלישית היא ההורה, שלפי אמון (2014) נשאר אילם אצל רוב אנשי המערב. אסביר בקצרה על המאפיינים של כל אחת מהדמויות והדינמיקה ביניהן. הראש האחראי על המחשבות, הוא דמות חשדנית מטבעה, לרוב רואה שחורות, מחפש איפה העניינים עלולים להשתבש ומביא אתו בשורה פסימית, משום אופיו הזהיר סיגל לעצמו את האמונה כי הדבר הבטוח ביותר זה לא לעשות כלום. פחד מכישלון הוא שמנהל אותו ולכן ימנע מלקיחת סיכונים ומחשיפה רגשית מביכה. לעומתו, דמות הרגש מאמינה, שהכישלון הגדול ביותר הוא לא לעשות כלום- לא להתמסר לאהבה, לא לשיר ולרקוד בחופשיות, לא לבטא רגשות בחופשיות. היא מלאה בביטחון עצמי וכל רצונה הוא לנוע בחופשיות בעולם ולחפש הרפתקאות שיסבו לה עונג. במערכת יחסים מסוג זה, יתנהל מאבק תמידי על השליטה בין הראש ששואף ליציבות והרגש שמחפשת עונג. לפי אמון, בקרב רוב אנשי המערב, הראש מבין שכדי לשרוד ולחיות חיים בטוחים עליו לתפוס את המנהיגות. הוא עושה זאת באמצעות השתקת קולה של דמות הרגש[2] ומפעיל עליה מניפולציות בדמות של חרדה, ביקורת עצמית, אשמה וכדומה. אמון קורא לתופעה זו "התרמית של הראש", לטענתו ניתן לגלות את התכנית הזדונית של הראש באמצעות פתיחה טרילותרפית עליה אפרט בהמשך. האמצע בקרב רוב האנשים הוא דמות פסיבית, לא מתפקדת, שמוסתרת היטב על ידי מאבקי השליטה של הראש והרגש. אמון מתאר את האמצע כ"הורה הפנימי" כ"בעל הבית", שאחראי על הגישור בין הצד השכלתני לרגשי. על מנת שיוכל להנהיג את הבית באופן הרמוני על האמצע להתעורר ולהבין את תפקידו המאזן במערכה. הטרילותרפיה מאפשרת דיאלוג בין שלושת החלקים המרכיבים את ה"אני". החלק הממונה על המחשבות- ראש, החלק הממונה על הרגשות- רגש והחלק המרכזי ששומע את המחשבות וחווה את הרגשות- אמצע. למעשה גישת הטרילותרפיה תביא להרחבת המודעות בדבר מערכת היחסים המורכבת שבין שלוש הדמויות החיות בתוכנו. מטרת העל של הטרילותרפיה היא להעיר את אותו הורה רדום ומושתק על מנת שיענה באיזון לצרכי שני הילדים, הראש והרגש וכך ולאפשר לאדם לחיות חיים מאושרים ונקיים עד כמה שאפשר מסבל.

 

הסבל הפנימי

לפי דבריו של אמון (2014), הסיבה למרבית הסבל האנושי היא פנימית. כאשר אנו לומדים לנטרל את הסבל הפנימי, קל לנו להתמודד עם הקשיים החיצוניים. הסבל החיצוני נובע מכל מה שאין לנו שליטה עליו, כמו לפספס את האוטובוס, מחלה של קרובים, משבר כלכלי וכו'. הסבל הפנימי הוא ביטוי למצוקה של הראש, בדידות של הרגש ושתיקתה של דמות האמצע שנכלאה משותקת בין שניהם. לפי אמון, גיל הילדות מלווה במעט סבל. לעומת זאת, בגיל ההתבגרות מגיע הסבל הפנימי לשיאו- כתוצאה מאובדן החופש ובעיות בדימוי העצמי. בתוך המתבגר נוצר קרע בין רצון הסביבה לרצונו האישי והראש והרגש מושכים לשני כיוונים שונים ומנוגדים. אמון מוסיף, שככל שהנתק בין הראש לרגש גדול יותר כך גדל הסבל הפנימי בקרב כל שלוש הדמויות.

 

הדרך להעיר את האמצע

התהליך הטרילותרפי יוצר פיצול אישיות מבוקר, הנעשה באמצעות שיחה ישירה עם כל אחת מהדמיות החיות בתוכנו, שיחה זו יכולה להיעשות על ידי מדריך טרילותרפיה מנוסה וגם על ידי אדם קרוב, כאשר המטופל עובר בין שלושה כיסאות של שלוש הדמיות- ראש, רגש ואמצע. לפי אמון (2014), אצל רוב האנשים הראש והרגש חיו בשלום, עד שמשבר חיים או מצוקה רגשית הובילו לצורך של חלק אחד להדחיק את השני וכך נוצרה מערכת יחסים מתוחה בין הראש לרגש, שמובילה למתח פנימי של האדם עם עצמו ולכך שהוא אינו מרגיש בהרמוניה ובאהבה עם עצמו והסביבה. בעזרת שיח עם כל אחת מהדמויות, המבוסס על שאילת שאלות מובנות המותאמות לכל דמות בנפרד, ניתן להגיע לשורש הסכסוך, לחזק את דמות ההורה הפנימי (האמצע) ולהשכין שלום בבית. אמון (2014) מציע דרך נוספת לחזק את נוכחותו של האמצע, בעזרת תרגול ישיבת מדיטציה, במהלכה יושב האדם ישיבה נינוחה, עוצם עיניים ומתרגל נוכחות ברגע הזה מבלי לעשות דבר, כך נחות המחשבות של הראש והתשוקות של הרגש ולטענתו מתוך השקט של ה"לא כלום" יתעורר לו האמצע והאדם יזכה לרגעים של אותנטיות מוחלטת עם עצמו תוך התבוננות ברגע הנוכחי.

 

חוויה כמושא חקירה

רונאלד ד. לאינג (1991), פסיכואנליטיקאי, בספרו "קולה של חוויה" עושה הבחנה ברורה בין המימד הסובייקטיבי לאובייקטיבי, כאשר הוא מתמקד בחוויה עצמה ונותן לגיטימציה לסובייקטיבי, לחוויה האישית- זו שניתן לערער עליה. לטענתו של לאינג (1991), המדע מתנגד לידע הסובייקטיבי, זה שנותן תוקף לחוויה. לדבריו המדע דוחק את החוויה הסובייקטיבית ובאופן גורף נותן עדיפות למידע אובייקטיבי. ליינג טוען שדווקא המידע הסובייקטיבי חשוב בהרבה, כאשר עוברות באדם תחושות ורגשות מבחינתו מדובר בעובדה, מדובר בחוויה אמיתית וממשית שלא ניתן לערער עליה. במאמרו, הוא מתמקד בחוויה הסובייקטיבית, הנחווית באופן שונה אצל כל אדם ואדם, הוא מציע לפגוש ולהכיר בממשות החוויה, בממשות של הרגשות והחוויות, ולאפשר לתת לה מקום של אמת, שמאמינים שהיא אכן קיימת. השאיפה היא להתאים את המציאות לאדם ולא להפך. לאינג קורא תיגר על העמדה המדעית, העובדתית המקובלת ומנכיח את משמעותה של החוויה הסובייקטיבית וגורס שגם היא ממשית, עובדתית ולא ניתנת לערעור (לאינג, 1991)

 

חוויה מובחנת

ג'ון דיואי, פילוסוף אמריקאי כותב בספרו על אמנות כחוויה (Dewey, 1989). עבור דיואי קיימות צורות רבות בטבע ובחברה. הר הוא צורה וכך גם המפלגה הדמוקרטית לדוגמא היא צורה. צורות אלו נוצרות על ידי תהליכים ואנרגיה (כוונה). יצורים חיים, ובמיוחד בני אדם, מקיימים מערכת יחסים עם צורות אלו ובאמצעות האינטראקציה אנו הופכים את אותן צרות לחוויה. לפי דיואי (Dewey, 1989), רוב החווית נותרות כחומר גלם, הן מופרות באמצע, נעצרות ולא נוצרת סגירת מעגל, אלא חווית תסכול בחוסר מימוש פוטנציאל החוויה. על מנת שחוויה תחווה בצורתה המלאה, באופן מספק, עליה להיות בעלת מבנה, של התחלה אמצע וסוף- כך נוצרת סגירת מעגל. לפי דיואי, חוויה יכולה להיחשב כמובחנת על פי הרכיב הדומיננטי בתוכה: הרכיב האסתטי, הרכיב האינטלקטואלי והרכיב המעשי. כאשר כל אחד מהרכיבים מותאם לאופי החוויה והכוונה שהאדם מטמיע בה וכך למעשה, הופך אותה לחוויה מובחנת. בעבודה זו אתייחס לרכיב האינטלקטואלי כמבחין את החוויה אותה ביקשתי לחקור.

 

מתודולוגיה

כלי המחקר

א. ויניאטה- "ויניאטות הן רישומים קצרים אך מרוכזים של מצבים מייצגים, המאירים ומדגימים טיעונים או דפוסי פעולה שאותם מבקש החוקר לאפיין. (שלסקי ואלפרט, 2007, עמ' 160). עבור מחקר זה נעשה שימוש בויניאטה אשר מתארת חוויה אותנטית של התעוררות האמצע מתוך סערה נפשית. הוויניטה משרתת את המחקר הפנומנולוגי בכך שמאפשרת הצצה לעולמה הפנימי של הכותבת, סוללת את הדרך לנבכי נפשה ובעזרת חשיפה זו גם להגיע למסקנות ותובנות אודות החוויה.

ב. יצירות אומנות: צילום- "Kerri at the awaking" שצילמה Alexa Garbarino בשנת 2010 (נספח 1) סיפור- "הטבע האמיתי" סיפור זן שתירגם ניסים אמון (2010).

ג. חקר החוויה אצל האחר באמצעות הצגת יצירת אומנות – סיפור זן "הטבע האמיתי", המתאר חוויה מובחנת של התעוררות האמצע אצל האחר.

 

אוכלוסיית המחקר

"אנו מודעים לכך שהמחקר מתייחס למקרה מסוים, על ייחודיותו והקשריו הספציפיים. על כן אנו מתארים אוכלוסייה זו על מאפייניה המקומיים" (שלסקי & אלפרט, 2007, עמ' 114).
א. שיר, בחורה בת 25, השלישית מבין ארבעה אחים, דתיה לשעבר, מתגוררת כיום בתל אביב עובדת בתור מדריכה שיקומית בהוסטל של מתמודדים עם פגיעות נפשיות. שיר, מצאה קסם רב ברוחניות אך הרגישה שיש בה התנגדויות רבות לאופי הדת היהודית. בגיל 21 נחשפה לתורה הבודהיסטית במהלך הטיול הגדול למזרח, עשתה קורס ויפאסנה בן 10 ימים בהוראתו של ס.נ גואנקה, כיום ממשיכה לתרגל מדיטציות ולומדת טרילותרפיה, פסיכותרפיה רוחנית שפיתח זן מאסטר ניסים אמון המבוססת על הזן בודהיזם ותורמת למציאת האיזון הפנימי.

ב. משתתפות הסמינריון "אמנות כחוויה וקולה של חוויה" בהנחייתה של ד"ר תמי יגורי.

 

ההליך המחקר

המחקר החלל בינואר 2016 והסתיים בספטמבר 2017. חלקו התקיים בבית החוקרת וחלקו ב"מכללה האקדמית לחברה ואמנויות" בנתניה. תחילה היה עליי לבחור את החוויה שברצוני לחקור, ולהתאים לאותה חוויה תיאור מקרה. החוויות אותן רציתי לחקור עברו "גלגולים" רבים כשבסופו של דבר, נעשה תהליך הפוך בו אני מתאימה את החוויה לתיאור המקרה (הווינייטה). הווינייטה הנבחרת מתארת חוויה של "התעוררות האמצע", מושג הלקוח מעולם הטרילותרפיה, פסיכותרפיה רוחנית שלמדתי בשנה זאת המבוססת על זן בודהיזם. חוויה זו נבחרה כיוון שרציתי להגביר את תשומת הלב לרגעים של התעוררות האמצע בתוכי וכן להבין את החוויה לעומקה ולאתר כלים שיעוררו אותה. את המחקר ביצעתי תוך התייחסות לשלושה ממדים: חקר החוויה דרך עצמי, דרך האומנות ודרך האחר. בחקר החוויה דרך עצמי, הובאה הויניטה של שיר, מושא המחקר, המתארת חוויה של התעוררות האמצע (פרק א'). על מנת לנתח את ממצאי החוויה, בחרתי בניתוח קטגוריאלי שהוצג בפרק הדיון. כמו כן, חקרתי את החוויה באומנות באמצעות שתי יצירות: האחת חזותית- צילום והשנייה היא סיפור זן , (פרק ב') אותן ניתחתי באמצעות ניתוח קטגוריאלי. בחקר החוויה אצל האחר, על מנת להעביר את האחר חוויה דומה, השתמשתי ביצירת אומנות, וסיפרתי למשתתפות קורס הסמינריון את סיפור הזן מפרק ב' של המחקר, המתאר חוויה של התעוררות האמצע. את הממצאים שעלו מתוך הפעילות ניתחתי באמצעות ניתוח קטגוריאלי. מטרתי במחקר זה הייתה להבין כיצד נחווית התעוררות האמצע ברגעים של סערה, מצוקה ומשבר. ממצאי מצביעים על מבנה מסוים המאפשר להבין מה הם התנאים שאפשרו לחוויה זו להתרחש ואילו כלים יכולים לעזור על מנת לעורר שוב את האמצע.

 

אתיקה

לצורך ביצוע המחקר אפרט את מטרת המחקר, אפרט את המסגרת בה נערך המחקר, אוודא כי פרטיות המשתתפות נשמרת. יישמר הצורך בחיסיון של משתתפות המחקר, ולא יהיה ניגוד בין אופי המחקר לרווחתם הנפשית של המשתתפות. (שלסקי ואלפרט, 235-244, 2007)

 

שיטת המחקר

א. בפרקי הדיון שיטת המחקר הינה ניתוח קטגוריאלי, "חלקי הטקסט מקודדים לקטגוריות באמצעות השוואה של נתון לנתון וזיהוי של משמעויות משותפות ודפוסים" (דושניק, 2011, עמ' 139). איסוף הנתונים נעשה בצורה של וינייטה ובהמשך אותם נתונים ינותחו ויחולקו לקטגוריות כפי שהובאו במאמרה של נונה אורבך "להוציא רוח מהחומר". במאמרה, אורבך (2013) מציגה את "מטפורת העץ" אשר מחלקת תהליך של יצירה לקטגוריות לפי חלקי העץ: שורש (שם, עמ' 4), גזע (שם, עמ' 4), ענפים (שם, עמ' 5) ובאמצעות חלוקה זו מתאפשרת התבוננות על תהליך היצירה השלם, תהליך הרלוונטי לחקר החוויה, כמו כן בפרק הדיון מצורף גם ניתוח המבוסס על מודל הטרילותרפיה (אמון, 2014). בפרקים ב' וג' שיטת המחקר הינה קטגוריאלית גם כן. כאשר החוויה נותחה על פי מבנה קטגוריאלי דומה בשני הפרקים: "סערה", "שקט", "טרנספורמציה". בפרק ב' (החוויה באומנות), הדגש היה על רגע ה"שקט" שנותח מתוך יצירות האומנות. ובפרק ג' (החוויה אצל האחר), כל שלב פורט בנפרד וגובה מציטוטים שנאספו מתוך שיתופיהן של משתתפות הקורס.

 

מגבלות המחקר

מגבלת מחקר האפשרית במחקר זה היא חילוץ רגעי האמצע אצל האחרים, מאחר ומדובר בחוויה מאוד סובייקטיבית שכל אחד מרגיש אותה אחרת ובעוצמות שונות. מגבלה נוספת היא העובדה שמדובר מצד אחד בחוויה מאוד עוצמתית ואף משנה תפיסה ומצד שני יש יופי במציאה של חווית אמצע במקומות הפשוטים. ומתוך כך, שאלות שיכולות לעלות ולהישאר פתוחות יהיו, האם חווית התעוררות האמצע תקבל את מלוא תשומת לב רק כאשר היא מתעוררת בעימות או במצב רגשי טעון, או שמא היא עשויה גם להתעורר בהתנהלות היומיומית כחלק מהשגרה ובסביבה הטבעית.

 

רפלקסיביות

ככותבת העבודה, חווית מציאת האמצע שמתגלה פעולה והדיבור , היא חוויה שחוויתי בעצמי. כתלמידה בקורס טרילותרפיה, עניין אותי להרגיש על בשרי כיצד נחווה האמצע, מתי נחשף ה"אני" האמתי שלי. עצם ההיכרות שלי עם החוויה מעמיקה את הממד הפרשני שלי כמשתתפת פעילה במחקר. "בטקסט של מחקר איכותני המחבר אינו נעדר; לנוכחותו יש תפקיד ביחס לטקסט שהוא מציג[…] הוא מעמיד את הסובייקטיביות שלו, את היותו סובייקט מעצב טקסט ומגדיר מציאות" (שלסקי & אלפרט, 2007, עמ' 199).

 

ממצאים

ממצאים א': דרך האמצע

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, התקשרתי לאמי. סוף היום של כל אחת מאתנו, אני בדירתי התל אביבית והיא בביתנו הכפרי, שיחת "לילה טוב" טיפוסית שהתנהלה בזרימה, התעניינתי בשלומה ובמה חדש בעבודה. בשלב מסוים, היא העירה לי: "את מאוד יפה כשאת מחליקה את השיער וגם יפה לי כשאת שמה מייק אפ וסומק". אני בתגובה, הסכמתי אתה והוספתי: "אני אוהבת את איך שאני נראית גם במראה הטבעי שלי". התגובה שלי הציתה בה משהו, ובפתאומיות היא שינתה את טון הדיבור שלה והטיחה בפני: אני מרגישה שאת פוסלת כל דבר שאני אומרת, אני מפחדת שאת מזניחה את המראה החיצוני שלך, ושאני כבר בכלל לא מכירה אותך!" מהר מאוד התלקח ביננו ריב, כאשר אני מנסה ללמד אותה שכאימא עליה להגיד לי שאני יפה בכל מצב והיא מצידה אומרת שכאימא עליה להגיד לי את האמת ושאם אני לא נראית במיטבי כדאי שאעשה משהו בעניין. הרגשתי איך הגוף שלי מתחמם אנרגיה של כעס ותסכול עלתה מהבטן לכיוון הראש ובסוף הקיפה את כולי וכמעט איימה להתפרץ ולצעוק מגרוני: "אני לא מאמינה שאנחנו מנהלות את הדיון הטיפשי הזה, ביי!". רגע לפני ההתפרצות שלי, רגע לפני שניתקתי את השיחה בדרמתיות, הייתה זו דווקא אימא שלי שהתפוצצה, שמעתי אותה יוצאת מהכלים כמו שאף פעם לא שמעתי, לא הקשבתי לתוכן של דבריה, שמעתי רק את הכעס והתסכול שיצאו במלוא עצמתם. ואני מצדי, הבטתי בדממה על הקיר הלבן שבחדרי ונתתי לדמעות לזלוג מעיני ולהציף אותי בעצב וכאב. שתקתי. תחושת המחנק בגרון, הלסת שננעלה, שמיעתו והרגשתו של הרוק שבקושי נבלע, שמעתי את קולה של אמי, את דפיקות ליבי, נשארתי ישובה ומכווצת, לא היו לי מילים. ופתאום, ברגע אחד, מתוך השקט הסוער הזה, התעורר בי קול שאפשר לי להתבונן בסיטואציה מהצד. תחושת הבערה בה גופי היה שרוי חלפה והתחלפה בנוכחות נעימה, מכילה. נתתי לאמי להוציא את כל הרגש שהיה לה עליי ולא ייחסתי אותו אליי, הנמכתי את טון הדיבור ועברתי לקצב נינוח. אמרתי לה שאני מתנצלת שפגעתי בה, שיתפתי אותה שנפלה עליי ההבנה שכל אחת מאתנו חיה בעולם משלה, שאני מבינה שיש פער בין הערכים שמובילים אותה, ערכים שהיא חינכה אותי לפיהם לבין הערכים החדשים שלי, והפער הזה הוא שיוצר את הקרע בתקשורת. היא הקשיבה לי, האמנתי לה שהיא מקשיבה והרגשתי איך שתינו עוברות משיח כועס ומקומם לשיח ממקום חוקר, מתבונן, כזה שלא מפחד להגיד את האמת גם אם היא כואבת. זו הייתה השיחה הכי אותנטית שהייתה לי עם אמי אי פעם והאמת הזו יצאה בזכות היכולת שלי להתבונן בסיטואציה מהצד ולפעול מתוך מקום שקול, מאוזן ונינוח.

 

ממצאים ב': חוויה התעוררות האמצע באומנות

יצירת האומנות הראשונה שאציג, היא תצלום בשחור לבן, אותו צילמה הצלמת Alexa Garbarino, כחלק מסדרת צילומי עירום אמנותי של נשים בהיריון הנקרא "Ripe" (בשל). שם התצלום הוא "Kerri At The Awakening", בעקבות פסל העונה לשם "Awakening", שעל פיו הפעור עומדת אישה הריונית בעירום מלא. הפסל עצמו, אשר פוסל על ידי הפסל John Seward Johnsonוממוקם בוושינגטון, מציג רגע מאוד אקספרסיבי ומלא בהבעה, של יצור ענק הנראה כגוליית שטבוע עמוק בתוך האדמה וכמו מנסה לבקוע מתוכה. ניכר על פניו של הענק שהוא מגייס את כל כוחותיו כדי לצאת מהאדמה, פניו מביעות תסכול ובד בבד גם נחישות המעוררת אימה ופחד. Kerri, היא מושא הצילום האנושית, ואתמקד בדמותה על מנת לתאר את חווית התעוררות האמצע. Kerri, עומדת בין השפה העליונה לתחתונה של פיו הפתוח של פסל הענק, מראה הנתפס כאילו הענק כמעט ובולע אותה. אך היא עומדת שם כשפניה וגופה לכיוון המצלמה, עירומה כביום היוולדה, עם ביטנה העגולה, וחיוכה הגדול, ומנח גופה שמשדר קלילות ועליזות ילדית, והיא נראית כמנצחת.

היצירה השנייה, אשר מייצגת חווית התעוררות אמצע היא סיפור זן שתירגם ניסים אמון (2010). אודות באשו, נער יפני שלמד במנזר זן בעל שם בפאתי קיוטו. יום אחד בגינה, מורו שאל אותו מספר שאלות כשהתשובות של באשו נלקחו כולן מסוטרות מורכבות ושירה סינית עתיקה. מורו התרשם ממנו מאוד, אך האיר את תשומת ליבו של באשו לכך שהמילים שבחר הן מילים של אנשים אחרים ולא שלו. הוא הורה לו להרכיב משפט שלם שהוא כל כולו שלו. באשו השתתק למשמע בקשתו של המורה, פניו האדימו והתעורר הקול הפנימי שלא הפסיק לבקר ולהלחיץ. אך כשעיניו של באשו פגשו את עיניו של המורה, הקול הפנימי השתתק, בשקט שנוצר הוא שמע קול מהגינה ומבלי לחשוב יצא לו השיר הבא:

"בריכה עתיקה

צפרדע קופצת

בלופ."

באשו ומורו צחקו, זהו היה יום מכונן עבור באשו, היום בו נדם עורב המחשבות שלו ובאשו האמתי התעורר. מתוך הסיפור, אבחר להתמקד ברגעי השקט שעטפו את באשו טרם התעוררות האני האמתי שלו, וכך לנסות ליצור תמונה בהירה של התעוררות האמצע ברגעי משבר באמצעות יצירת אומנות המתארת חוויה דומה.

 

ממצאים ג: חווית התעוררות האמצע אצל האחר

במסגרת מחקר זה, עניין אותי לבחון כיצד נחווית חווית התעוררות האמצע במצבי מצוקה אצל האחר אותה חקרתי בקרב קבוצת סטודנטיות המורכבת מנשים בגילאים שונים המגיעות מרקעים שונים. לשם כך נעזרתי בסיפור זן בתרגומו של ניסים אמון (2010), "הטבע האמתי" (ר' הרחבה בפרק ממצאים ב' עמ' 9-10). תחילה ביקשתי ממשתתפות הקורס לשבת בנוח על הכיסאות, הנחיתי אותן לעצום עיניים ולהיכנס למצב מודע, בו הן מפנות את תשומת הלב לתחושות בגוף, לרעשים ולקולות שסביבן, למחשבות שבאות והולכות ולהיות בנוכחות ברגע הזה. כאשר היו במצב קשוב זה, הקראתי להן את הסיפור שתירגם אמון, אודות חווית התעוררות ה"אני האמתי" של באשו (גיבור הסיפור החווה חוויית אמצע). לאחר שסופר הסיפור, עניין אותי לבדוק כיצד הן מגיבות לחוויית אמצע של מישהו אחר, והאם החוויה מוכרת להן. בהמשך נתבקשו המשתתפות לשתף בחוויה דומה מתוך ניסיון חייהן. בעקבות השיתופים של בנות הכיתה עלו שלוש תמות מרכזיות, המורכבות משלושה שלבים אפשריים לקיומה של חווית "התעוררות האמצע"- סערה, שקט וטרנספורמציה.

 

סערה

בקרב המשתתפות עלה רגע הסערה והכאוס כמרכיב משמעותי להתעוררותו של האמצע. כך מתארת א' את רגע הסערה בלידות אותן מלווה: "יש רגעים בלידות. שבהם זה נהיה קרב סמוראים ואני קולטת שיש ברדק בחדר. צוות רפואי בלגן והיסטריה. מה שקורה בפנים בחדר לידה זה מלא בלגן." מ' מתארת רגע סערה מתוך המציאות היומיומית כאדריכלית המפקחת באופן שוטף על העובדים באתרי בניה: "קורים כל מיני מקרים כאלה בעבודה. הייתי באתר בנייה, היה קרייסס רציני ואז התקשרו כל העובדים… אני מגיעה ויש 20 גברים וצריך לעלות על הבטונדות ואני עם עקבים, מישהי צילמה , יש תמונה של איזה 20 גברים והם כולם סביבי צועקים אחד על השני…" ש' נזכרה ברגע ספציפי המתאר סערה פנימית וחיצונית בה הייתה שרויה בזמן שנאלצה להתמודד עם חוסר שיתוף פעולה מצד שותפה לעבודה בלימודים, היא מתארת זו כך: "אנחנו כל הזמן בודקות שאנחנו מיושרות אחת עם השנייה שכל אחת מתחברת לאספקטים שבחרנו ואז היה רגע ששתיים הסכימו ואחת לא. וזאת שלא הסכימה הרגשתי שהיא מתחילה להתעצבן, הרגשתי איך אני הולכת להגיב על העצבים שלה."

שקט

במהלך תיאור החוויה המשתתפות העלו ביתר שאת את רגע התעוררות האמצע כרגע עטוף במעין שקט ושלווה ובנינוחות אותה הקרינו לסביבה הרועשת וגועשת. א' תיארה כך את רגע השקט בחדר לידה: "ויש שקט של עין הסערה שאני פשוט מישירה מבט אל האישה. תופסת אותה ונמצאת במקום שקט בגוף שלי במטרה לאפשר לה להיות בברדק הזה שקורה בנינוחות. רגע מאוד עוצמתי בשקט שלו. אחר מההתנהלות שקורית בתוך החדר והאנרגיה היא איטית ושקטה. אדמה. "מ' מתארת את השקט שמקרינה בסביבת העבודה כך: "ויש את הרגע הזה שאני כמו לוקחת אוויר, אני אומרת לעצמי "רגע שנייה…" ואז אני שמה, אני לא צועקת… אלא אני אומרת "שקט". אבל אני אומרת את השקט בצורה מאוד אסרטיבית והם שותקים. ואני משרה אווירה שכל הדרמה שהייתה מקודם פשוט יורדת בכמה דציבלים". ש' מתארת את החוויה בצורה מעט שונה, היא מתארת את רגע השקט כמעין תנועה של עליה וירידה, כאשר הסערה היא עליית המתח והשקט או ההירגעות מסמן את ירידת המתח, בנוסף היא גם מציינת היכן הרגישה את התנועה הזאת בגוף. ותיארה זאת במילים אלו: "וכמו שזה עלה לי זה ירד לי. הרגשתי ממש את העלייה והירידה של הרגש הזה. אני חושבת שבבטן. ממצב של "את לא מבינה…." שבאת להגיד לצד השני למצב של להחזיר את זה פנימה, זה רגע של שניה, וכל הזמן הזה אני מדברת לעצמי: אנחנו הסכמנו שכולנו צריכות להסכים, זה הדיל אז שניה תבלעי ותראי איך אפשר לתקן בלי לפוצץ את זה."

טרנספורמציה

משתתפות הניסוי העלו בתיאורן שלב נוסף המאפיין את התעוררות האמצע. שלב של טרנספורמציה המגיעה עם התעוררות ה"אני האמתי" שלהן, הלא הוא "האמצע". ניתן להבחין מדבריהן שהשינוי הוא פנימי וגם חיצוני, והוא אינו משפיע רק עליהן עצמן אלא משפיע על הסביבה כולה. כך מתארות המשתתפות רגע טרנספורמטיבי זה:

 א':" והרגע הזה מרגיש מאוד מחבר. זה קרה בלידה האחרונה, יש רגע של חיבור לעצמי, כי אני בקלות יכולה להתפזר ולהיסחף לברדק. אבל אני שומרת כל הזמן על המבט אתה…."

מ':" ואז מתחיל התהליך שוב והוא מתחיל מנקודה אחרת כאילו הדרמה כבר לא קיימת. "

ש':" ממש הרגשתי את העליה והירידה וזה משהו שמלווה אותי עכשיו בהמשך העבודה הזאת כל הזמן. "

 

דיון

להלן מוצג ניתוח של הוינייטה על פי מאמרה של נונה אורבך (2013) המאמר מחלק לקטגוריות המארגנות את החוויה לפי חלקי העץ. החלוקה מתייחסת לתרגום של שורש, גזע וענפים כמטאפורה לתהליך ההתפתחותי של החוויה. כאשר היא מתמקדת בתהליך יצירה שנעשה במרחב של טיפול באמנויות. לדבריה, השורש, הגזע והענפים מהווים משמעות גם כחומר וגם כמצב הוויתי ובמקרה שאני מבקשת לחקור, את חווה החוויה. השורש, מייצג את ההכנה לחוויה, את בחירת החומרים שיוצרים אותה לפני שיש התרחשות, הגזע, מייצג את ההתבוננות בחוויה לאחר רגע השיא תוך התייחסות לרישומים שהיא טבעה ואיזה תגובה היא מעוררת. הענפים, מייצגים את ההשלכות של החוויה, כיצד החוויה לאחר שהותירה את רישומיה מהדהדת בתוך האדם החווה וכיצד משפיעה על התפיסה שלו. החוויה מהווה השתקפות למצב רגשי ותודעתי, תגובת החוויה מניבה פירות אשר נושאים איתם משמעויות רגשיות, רוחניות ונפשיות. כמו כן, איעזר במונחים מעולם הטרילותרפיה, כמו "ראש" ו"רגש" ו"אמצע" על מנת לנתח את החוויה ולהסביר את הכוחות שפעלו על הגוף ברגע השיא.

 

שלב השורש: תשומת לב לגוף

בשלב הראשון והשורשי, המחשבה היא ראשונית. מחשבה שעדיין בגדר רעיון קיימת תחושה פנימית שמובילה לפעולה או יצירה כאשר עדיין לא ברור כיצד היצירה הולכת להיראות, אך ניתן לדעת פחות או יותר ממה תהיה מורכבת, יש משמעות לבחירת החומר. זהו שלב אינטואטיבי המונע מהיצר, שלב בו כל החושים מגורים ודרך התגובה לתחושות מתגלה הווייתו של היוצר. (אורבך,2013)

" בשעה שהיוצר מצוי בשלב השורש, פועלים חושיו במלואם, ובמקום שבו השורש פועם, יש קשר חי עם חלקים אותנטיים וקדומים… החומר שנבחר על ידי היוצר בשלב השורש ודרך השימוש בו מבטאים בדייקנות רבה את כל הוויתו באותו זמן" (אורבך, 2013, עמ' 4).

נדמה שהבחירה לשהות בשתיקה הכואבת ולהרגיע את ההתפרצות של הרגשית, הינה בחירה אינטואטיבית, אין לה הסבר מילולי, היא נעשתה משום שאיזושהי תנועה הובילה אותה להתנהג בדרך ההפוכה מן המצופה. זהו השלב שבו חושיה של שיר פעלו במלוא עצמתם, תחושת המחנק בגרון, הלסת שננעלה, שמיעתו והרגשתו של הרוק שבקושי נבלע בצינור הוושט הסתום, היא מתארת רגע בו הייתה בתשומת לב מלאה למתרחש בגופה, שמעה את קולה של אימה, את דפיקות הלב, נשארה ישובה ומכווצת ובהתה בקיר הלבן.

שלב הגזע: שקט

בשלב הגזע, השני, מתואר הרגע הממשי של החוויה. רגע השיא כבר נחווה והחוויה הותירה את רישומיה וקיימת תגובה לחוויה. זהו שלב שלב של התבוננות אובייקטיבית.

"תהליך היצירה נמשך עתה בחשיבה, בהמשגה ובדיאלוג עם היצירה…שלב הגזע מתחבר לזכרונות ונארג למשמעויות" (אורבך, 2013).

ברגע הזה, שיר הרגישה שהיא יוצאת מתוך ההסיטואציה ומתבוננת עליה מתוך מקום שקול וחושב. הקול הזה הרגיע את היצר של הרגש שרצתה להגיב באימפולסיביות, הוא השתיק את הביקורת של הראש, שתכנן לפני רגע להגיב ביהירות הכל יודעת שלו. כששני הילדים, הראש והרגש, קיבלו את האהבה ואת תשומת הלב להן היו זקוקים, יכלה שיר, מתוך השקט, מתוך האמצע שלה, להקשיב לאימה .הרגש קיבלה את המקום שלה והגיע זמנה לנוח והראש תפס את תפקיד השומר. לפי אמון (2014), ברווח שבין המחשבות נמצא השער לאמת הפנימית, שם מתגלה בעל הבית, שהמוטו שלו הוא "הכל בסדר", ברגע שהוא מתעורר הוא מבשר לילדיו (הראש והרגש), שחזר הביתה לאחר שינה ממושכת, ושעכשיו שבה אליו היכולת לעצב את המציאות בדרך הטובה ביותר. מתוך השקט שנוצר, שיר הצליחה להקשיב לקולות הפנימיים שלה ובו זמנית גם להקשיב לקולות הפנימיים של אימה שהייתה בצד השני. מתוך האיסוף החושי, העניקה משמעות לחוויות שהרגישה בגופה והזיכרונות שצפו בזמן רגע השיא.

 

שלב הענפים: טרנספורמציה

בשלב השלישי, הענפים מייצגים את ההשלכות של החוויה. החוויה מותירה את רישומה וממשיכה ללוות את האדם במסע של החיים. היא עושה אינטגרציה בין תפיסת העצמי לתפיסת המציאות ונותנת מקום למרחב שהוא ה"אגו".

"בשלב זה עובר היוצר חוויה רגשית עזה, שמהדהדת מן השורש עד הצמרת וחוזר חלילה – תחושת פליאה… נוכח הצלחת היצירה לבטא בדייקנות כה רבה את מהותו הפנימית של יוצרה".

בשלב השלישי שיר הבינה את המשמעות של פעולה ודיבור מתוך האיזון של האמצע. הרגע שבו החליטה לפעול ממקום של אהבה בנקודת השבר בה הייתה שרויה, הפגינה חמלה כלפי הראש והרגש שלה וכמו גם כלפי הראש והרגש של אמה והחליטה שהיא הבמאית של השחקנים שחיים בתוכה, שהיא זו שנותנת להם את רשות הדיבור ובסופו של דבר מוציאה את ועושה בינהם שלום. לפי דבריה של שיר, ההורה הפנימי שלה, האני העליון, סולל את הדרך לאמת, שגם אם היא כואבת עליה להישמע.

 

ניתוח החוויה לפי לאינג

בחלק זה אציג ניתוח של החוויה המפריד בין המימד האובייקטיבי לסובייקטיבי, כפי שכתב לאינג בספרו "קולה של חוויה" (1991)

תחילה אציג את המימד האובייקטיבי, כפי שהציג אותו ליינג:

"המבט המדעי חסר הלב, שמבחינה מוסרית הוא ריק… מבחינתו קיימות יחידות. פרמטרים קבועים ותבניות משתנות של התנהגות מילולית וגופנית. הפעולה התכליתית והייעוד פסו מן העולם". (ליינג, עמ' 33, 1991) השיחה שהתנהלה בין שיר לאמה, התחילה באופן רגוע וכשהטונים התחילו לעלות, והתנהל קונפליקט בין השתיים ניתן היה לחזות או לצפות שאחת מהן תרים את הכפפה ותנסה להוביל למקום מפייס. שיר יכלה לחזות את הסיטואציה, תוך כדי התגלגלות העניינים. במידה מסוימת, גישת המדע תגיד, ששיר נשארה על הקו ושתקה משום שהיא מכבדת את אמה וזה הדבר ההגיוני והמקובל לעשות, המדע גם יכול להוסיף שהייתה שעת לילה מאוחרת ושיר הייתה עייפה מכדי להגיב בכעס שדורש אנרגיה ולכן לא פעלה בקיצוניות שאולי מצב זה היה יכול להוביל אליה. לפי לאינג (1991) הממד האובייקטיבי, לא יאמין ששיר עברה תהליך משמעותי וטרנספורמטיבי, אלא העובדות הרציונליות הן שהובילו אותה לפעול כפי שפעלה. לעומת זאת החוויה הסובייקטיבית שחשה שיר, מתארת רגע של מעין התעוררות רוחנית שצמחה מתוך שקט כואב, שיר חשה שממצב בו הרגישה שתחושות של כעס ועצבים עוטפות את גופה למצב בו היא מסוגלת להשקיף על הסיטואציה מהצד ולבחון מחדש את התנהלות הוויכוח ובהתאם לכך גם לשנות את מסלול הכעס ולהמירו בחמלה ואהבה. שיר בוחרת להתבונן בחוויה כחוויה של התעוררות הקול המאוזן שלה, הקול שלא נכנע למחשבות הביקורתיות ולא לרגש האימפולסיבי, קול שיודע לתת מקום לכל הצדדים, גם לאחר שעומד מולה ולפעול מתוך מקום מכיל ואחראי. שיר יודעת בוודאות שהתחושות היו תחושות של תהליך טרנספורמטיבי, כאשר הדבר המיוחד שקרה, הוא שהתהליך התחיל מתוך התחממות וכעס, שהתחלף בכאב ועצבות מכווצים, ולבסוף התחלפו בהתבוננות מושכלת וזקופה על הסיטואציה. ייתכן שהמעברים וההשתנות הרגשית שקיבלו מקום הם שהובילו אותה לנהוג כפי שנהגה.

 

חוויה באומנות

בחלק זה של העבודה אנתח שתי יצירות אומנות המייצגות את תהליך התעוררות האמצע ברגעי מצוקה. היצירה הראשונה היא: "Kerri At The Awakening", תצלום בשחור לבן שצולם על ידי Alexa Garbarino בשנת 2010. והיצירה השנייה היא: "הטבע האמיתי", סיפור זן קצר שתרגם ניסים אמון (2010) , אודות משורר הזן הראשון "באשו". את הנתונים אנתח תוך הדגשת רגע ה"שקט" שמאפיין את החוויה הנחקרת, מתוך ההנחה שאותו רגע של שקט הוא תנאי הכרחי למימוש חווית התעוררות האמצע וגם מאפשר את קיומה. אעשה זאת באמצעות מודל הטרילותרפיה שפיתח אמון (2010) אודות שלושת חלקי התודעה: "ראש", "רגש" ו"אמצע".

יצירת האומנות הראשונה, הינו תצלום בשחור לבן, שבמרכזו עומדת אישה עירומה והיריונית (Kerri) על פיו של פסל ענק. תצלום זה נבחר כיוון שהוא מכיל בתוכו דיכוטומיות של שני מצבים שמאוד מאפיינים את את אופי החוויה הנחקרת. הפסל של הענק מבטא מצב מצוקה של התמודדות עם קושי, הענק מביע מאמץ גדול בפניו וגם בגופו, הוא נמצא בהתנגדות לאדמה שכביכול בולעת אותו, אך הוא נחוש ולא מוותר ומגייס את שארית כוחותיו למלחמה בשקיעתו מתחת לאדמה. לעומתו האישה, היא קלילה וצוחקת, מלאה בהומור וברוח משחקית. היא עומדת על פיו של הענק, ונראה כאילו ברגע היה יכול לבלוע אותה ונראה שאולי אף נפלטה מתוך פיו הגדול. אבחר להתמקד בדמותה של Kerri כייצוג לרגע של שקט שמוליד להתעוררות "אני אותנטי" לחוויית "התעוררות האמצע" אותה אני מבקשת לחקור. כפי שכבר ציינתי קארי עומדת בביטחון מלא, כאשר רגל אחת שלה מונחת על השפה העליונה של הענק והרגל השנייה על השפה התחתונה של פיו של הענק. פניה מופנות לכיוון המצלמה ומנח גופה מעביר תנועה של ניצחון פשוט ושלו. Kerri, מעבירה היטב את תחושת השקט המאפיינת את התעוררות האמצע, נראה שהתודעה שלה שרויה במצב נינוח ונעים. אם נניח שדמותו של הענק היא ייצוג של כאוס והיסטריה, עושה רושם שKerri אינה מאבדת את שפיותה נוכח המצב הרגשי של הענק. לפי המודל של אמון (2014), דמותה של Kerri יכולה להוות דוגמא ל"הורה הפנימי" של הראש והרגש המתעורר בחוויית האמצע, מה גם שגופה ההריוני מוסיף משמעות סימבולית לדמות ההורה. ניתן להניח שדמותו של הענק היא ייצוג לקולות הילדים הפנימיים- הראש והרגש שכמעט תמיד נמצאים במאבק על שליטה ונוטים לייצר כאוס וקונפליקטים פנימיים בנפש האדם (אמון, 2014). בתמונה, ניתן לראות שדמותו של הענק נמצאת ברגע של סערה, ונראה כאילו הוא מנסה לאיים על Kerri ולהוציא אותה משלוותה, אך היא עומדת איתנה ומהווה מקור של שקט בתוך הכאוס בו נמצא הענק. החוויה מהיצירה היא שהאישה, היא דווקא זו שתופסת את הפוקוס ולא הענק, היא מצליחה להשקיט את קולות הרקע ההיסטריים ולהיות קשובה לעצמה. התמונה היא בצבעים מונוכרומטיים אשר תורמים להבחנה ברורה בין הענק לאישה ומוסיפים אלמנט דרמתי לרגע שנתפס שמאופיין בשקט. על אף החוסר בצבעים, השלווה והקלילות שמשרה דמותה של Kerri צובעים את האווירה המתקבלת בתצלום באותנטיות נעימה וילדותית.

יצירת האומנות השנייה, הינה יצירה של ניסים אמון (2010), אשר בספרו "חכמת המזרח" מביא את סיפורו של באשו הידוע כמשורר הזן הראשון, כדוגמא להתעוררות הקול של ההורה הפנימי. באשו הוא נער יפני, שלמד במנזר זן ידוע. בוקר אחד מורו אתגר אותו בשאלות, שהיו מכוונות לקול של באשו האמתי, באשו שהיה רגיל לענות בציטוטים של חכמים ובשירה נותר משותק, לענות לשאלות במילים שלו נראה לו כמו משימה בלתי אפשרית.. בהתאם למודל של ניסים אמון (2014, לפיו הראש והרגש הן שתי דמויות החיות בתוכנו ונאבקות על שליטה. כך לדוגמא במקרה של באשו, נראה כי הראש הוא הדומיננטי והוא זה שקובע את החוקים. הראש של באשו מוכן לכל תרחיש עם ציטוטים מוכנים מראש של כל חכמי הזן, הראש של באשו רוצה להרשים את מוריו בידע שלו, אך הראש של באשו אינו יודע להביע את דעתו של "באשו האמתי". מהתיאורים בסיפור, נראה כי הראש של באשו הוא מאוד ביקורתי, לא שבע רצון ולוקח את המשימה ביתר רצינות. אמון (2010), מתאר בדיוק רב את תחושת המתח בה היה שרוי באשו, את דפיקות הלב, הפנים שהאדימו, הביקורת העצמית שהפנה כלפי עצמו, שרק שיתקה אותו והותירה את לשונו דוממת, באשו היה בסערה פנימית משתקת. כפי הנראה, רגע השיא של ההתעוררות בסיפור הינו הרגע בו עיניהם של באשו ומורו נפגשו ומתוך השקט שנוצר שמתואר כ "שקט הגדול של הריקנות המלאה", השתתקו הקולות הפנימיים המאיימים ונפתח שער לאמת הפנימית של באשו. באותו רגע, עיניו של המורה שידרו לבאשו "הכל בסדר", קול האמצע הפנימי של המורה, העיר את הטבע האמתי של באשו, את ההורה הפנימי. ובאמת מתוך השקט שנוצר, הראש של באשו נח במקומו והפסיק להטריד אותו במחשבות ביקורתיות ומדכאות, עם מנוחתו של הראש, יצאו הרגישות וחוש ההומור של הרגש, ומתוך האמצע, מתוך באשו האמתי, יצא גם קולו של הטבע האמיתי, שהוא פשוט כך כפי שהוא מתואר בשיר הזן:

"בריכה עתיקה

צפרדע קופצת

בלופ."

בסיפורו של באשו ניתן להבחין בהשפעת נוכחותו של המורה. תחילה הראש של באשו תפס אותו כדמות מאיימת וכך גם הגיב באשו דרך הגוף שהיה מתוח מהסיטואציה של "לא לדעת לענות את התשובה הנכונה". לאחר מכן, מבטו של המורה היווה דווקא מעין נקודת מפנה, המבט שלו שידר נינוחות שבאה מהאמצע שלו, וכפי שכבר ציינתי האמצע של באשו התעורר בזכות האמצע של מורו. במפגש בין ההורה הפנימי של באשו להורה הפנימי של המורה, כלומר האמצע של שניהם. התעוררה הוויה מלאה בקלילות והומור, הנובעים מהפשטות של האמת הפנימית. באמצעות סיפור זה, ניתן גם להבין את השפעת האמצע של אדם אחד על האחר, מה קורה כשיש מפגש בין סערה לאמצע, מה קורה כשיש מפגש בין שתי דמויות אמצע? על אלו אנסה לענות בפרק הבא, שעוסק בחוויית האמצע אצל האחר ומבוסס על סיפורו של באשו "הטבע האמתי"

 

דיון ג: חווית התעוררות האמצע אצל האחר

בפרק זה אני מבקשת לנתח את הממצאים שנאספו מתוך מחקר החוויה אצל האחר, תחילה לפי שיטת הטרילותרפיה של ניסים אמון ולאחר מכן, גישתו של דיואי לחקר חוויה. כפי שנכתב בפרק הסקירה התיאורטית. הפילוסוף ג'ון דיואי קושר בין חוויה ואומנות. ובעזרת התיאוריה שלו ניתן לנתח את החוויה אצל האחר. על פי דיואי, האומנות אינה מוגבלת למוזיאונים ואומנים בלבד. לדידו, כל אדם הוא אומן ויוצר בחייו שלו, את האומנות יוצר האדם באמצעות האינטראקציה עם הסביבה אותה חווה בדרכו הייחודית. כלומר, החוויה נוצרת על ידי האדם והאופן שבה הוא חווה אותה היא פרי יצירתו. כמו כן, דיואי טוען שהאומנות דורשת קהל שיגיב ויפעל בהתאם ליצירה וכך מוסיף את המימד של שיתוף האחר בחוויה. כלומר על מנת להנכיח את החוויה, ולהפוך אותה לקיימת, עלינו לשתף את האחר בדבר קיומה. בכדי להבין כיצד החוויה שלי נחווית אצל האחר, ראשית עליי להנגיש לאחר את החוויה שלי. לנסות עד כמה שניתן להחיות את החוויה בתוך האחר, על מנת שיוכל להרגיש אותה ולהזדהות אתה. בכדי שאוכל לחקור כיצד חווה האחר את חווית התעוררות האמצע, סיפרתי סיפור זן, אודות גיבור שעובר חוויה של התעוררות האמצע, לאחר מכן ביקשתי מהן לשתף בחוויה דומה שהייתה להן. התמות שעלו, נותחו מתוך שיתופים של משתתפות הניסוי, אודות חוויה של התעוררות האמצע שעברו הן בעצמן.

 

סערה

שלב הסערה הינו שלב מקדים לחוויית התעוררות האמצע. בקרב שלוש משתתפות הניסוי, אשר הוצגו בפרק הממצאים תואר שלב זה במילים שמסמלות כאוס, היסטריה, התפזרות, רגש חזק שמאיים להתפרץ, כל אלו עלולים ליצור מצב של סבל בקרב חווה החוויה וגם בקרב הסביבה שמקיפה אותו. לפי אמון (2014) האדם כמעט ואינו חווה סבל עד לגיל ההתבגרות, לטענתו בתקופת הילדות האמצע היה ער ונהג לגשר בין הראש והרגש וכך ניצח עליהם בהרמוניה. עם הזמן, ובליווי נסיבות חיים שונות נחשף הילד לפער שבין רצונו שלו לרצון הסביבה. ובמונחים של ראש ורגש, הראש מבין שכדי לשרוד בעולם המודרני שמלא בחוקים ומשמעת עליו לדכא את הרגש, כשהרגש נלחמת על מקומה הראש דוחק אותה לפינה ונוצר אצלה מתח שלא מקבל פורקן. רוב הסבל האנושי מקורו בסבל פנימי, ככל שהסבל הפנימי גדול יותר כך קל יותר להפר את שלוותו של האדם ולהוציא אותו מאיזון. אותו סבל פנימי נובע ממערכת יחסים לא בריאה בין הראש והרגש. בשלב הסערה שמתארות המשתתפות, ניתן להבחין בסבל שחווה סביבתן, א' מתארת את חדר הלידה כ"קרב סמוראים" ו"ברדק", מ' מתארת את אתר הבניה כסיר לחץ מלא בדרמה, היסטריה וצעקות, נראה שהן דווקא שולטות בסיטואציה לעומת האנשים שסביבן שנמצאים בסבל של סערה רגשית, מתח והיסטריה. ואילו ש' מתארת את הסבל שחוותה חברתה לפרויקט וגם את הסבל שהרגישה היא בעצמה כשרצתה לבטא את כעסה. לצורך הדגמת מודל הראש, הרגש והאמצע, אנתח את רגע הסערה של ש' כקונפליקט בין הראש לרגש. ש' מתארת חוויה הסובבת סביב פרויקט בלימודים הנעשה בעבודת צוות של שלוש בנות, כאשר לכל אחת דעה משלה, במקרה ששיתפה ש' מתואר רגע בו אחת הבנות הביעה חוסר רצון לשתף פעולה עם רעיון שהוצע, ש' תיארה את תגובתה הראשונית כרגע של עליית מתח ועצבים שרצו להתפוצץ ולהתפרץ על חברתה לפרויקט. באותו רגע של עלייה התנהל מאבק בין הראש לרגש, הרגש רצתה כבר להתפרץ ולצעוק ולהוכיח את צדקתה ואילו הראש השתיק את הרגש ואותה פעולת דחיסה של הרגש רק הפעילה יותר לחץ אצל ש'. מכאן ניתן להסיק שרגע הסערה הוא תולדה של קונפליקט בין הראש לרגש, כאשר כל אחד מהם נלחם על מקומו, או כאשר אחד מהם תופס את הפיקוד ומשתיק את קולו של השני ונוצר סבל פנימי עמוק. כתוצאה מכך כאשר יופיע סבל חיצוני, הסבל הפנימי יתעורר והוא ילווה לרוב בחרדה והיסטריה סוערות.

 

שלב השקט

שלב השקט מסמל את הרגע של "התעוררות האמצע", הרגע בו מושתקים קולות הרקע ותשומת הלב מופנית ל"אני האמתי". בקרב שלוש משתתפות הניסוי עלה הרגע של השקט, כמצב המנוגד לסערה שהשתוללה. במקרים של א' ומ' מדובר בשקט יציב, חזק, המגיע מתוכן ובדמותן, מלווה בניסיון ובמקצועיות, כשהן מקרינות אותו לסביבה סוערת המחפשת סדר ורוגע. במקרה של ש' מדובר בשקט פנימי שהתעורר על מנת להרגיע את הסערה הפנימית שהתחוללה בתוכה. א' מתארת את רגע השקט כעצמתי ונדיר בעין הסערה של חדר לידה מלא בצעקות, צוות רפואי ומשפחה, היא מדגישה את המבט הנינוח שמשדרת ליולדת בזמן לידה ועוטף אותה ברוך ושלווה. מ' מתארת את רגע השקט באתר הבנייה מתוך מקום של מנהיגות פנימית וחיצונית, היא אף משתמשת במילה "שקט" על מנת ליצור סדר ורוגע במרחב אך מדגישה שהמילה לא נאמרת בצעקות אלא בטון אסרטיבי ונינוח. במקרה של ש', המילה שקט לא נאמרת באופן מפורש, היא בעיצומו של סיעור מוחות עם שותפות לעבודה ללימודים וכאשר אחת השותפות התנגדה לרעיון שהוצע, ש' היא מתארת סערת רגשות (שהוזכרה למעלה) שהתחוללה אצלה, סערה שמצוירת כתנועה של עליה, כמו הר געש שכמעט ועומד להתפרץ. ואז רגע לפני ההתפרצות, ש' מתארת שנייה של שקט, בו היא מדברת לעצמה, מרגיעה את עצמה, מזכירה לעצמה שהיא ושותפות שלה לפרויקט עובדות לפי ערכים של הקשבה לכל הדעות וכו'. ואז מתוך נקודה רגועה שקטה, אותה מתארת ש' כקצרה וחמקמקה יכול להתרחש השינוי (עליו אפרט בחלק הבא) ואותו מתארת ש' כתנועה של ירידה. בהמשך היא ממקמת את החוויה בגוף, הרגש מתואר כתנועה שהתחילה בבטן ועלתה למעלה בגוף וברגע אחד נבלע, כשהבליעה באה על מנת להשהות כעס ורגש שיכלו להביא לפיצוץ הפרויקט. מעניין לבחון את התיאור של ש' גם מנקודת מבט הרואה בדימוי הבליעה, כבליעה של רגש, כלומר דיכויו של הרגש, לפי אמון (2014), חשוב לתת לרגש את ההזדמנות להציף ולתת לה מקום להביע את מה שיושב לה על הלב, כאשר תפקידו של האמצע הוא לשמור עליה שהיא מציפה את רגשותיה ממקום מאוזן שחותר להגיע לשיח אותנטי. ייתכן והמודל הטרילותרפי, היה מציע לש' לבטא את התחושות ולשתף את חברתה לפרויקט בדבר התחושות שמלוות אותה עם חוסר שיתוף הפעולה מצד החברה, כשכמובן הדבר נעשה ממקום מקשיב ומאוזן, כך מתוך שיח כזה אולי הייתה לש' גישה ל"אמצע" של חברתה. יחד עם זאת, כל מקרה לגופו, לעיתים במפגש עם אדם המובל על ידי הסערה של ראש ורגש, הקול של האמצע ינחה אותנו לתת לצד השני לשחרר את הקיטור תוך שאנחנו מצויים בשקט מופתי ושלו. אמון (2014) מקביל את התעוררות האמצע להארה של בודהה. לדבריו רגע ההארה של הבודהה, מסמל את הרגע בו התעורר האמצע שלו, ההורה הפנימי. מהמקרים שתוארו בפרק הממצאים, נראה שלא חייבים לשבת תחת עץ במשך שלושים וחמש שנה כפי שעשה הבודהה. כל שאדם צריך, זה להשקיט לרגע את קולות הראש והרגש שלו ושל סביבתו ורק כך יתעורר קולו האותנטי של האמצע. אמון (2014) מוסיף, כי ישיבות המדיטציה הן מעין מחנה אימונים לפיתוח מנהיגות חזקה ויציבה של האמצע. ככל שאדם יתרגל יותר מדיטציה, יותר רגעים של אמצע בחייו, יבינו שני הילדים, הראש והרגש, מי הוא "בעל הבית", ויותר רגעים של אותנטיות ימלאו את חייו של האדם.

 

שלב הטרנספורמציה

רגע השקט של התעוררות האמצע מביא לשינוי טרנספורמטיבי אצל חווה החוויה. בקרב שלוש משתתפות הניסוי, תואר רגע השקט כפותח שער לשינוי. מהממצאים עולה שהטרנספורמציה יכולה להתרחש גם אצל האחר וגם בתהליך פנימי של האדם עם עצמו. א' שהקרינה שקט מאוזן במרחב מתוח של חדר הלידה ומ' שהנהיגה שקט אסרטיבי באתר בניה רועש, הביאו איתן רוח של שינוי, השונה מהרוח העוינת ששררה במרחב טרם הגעתן. ש' עברה תהליך פנימי של התעוררות האמצע. חברתה לפרויקט בלימודים חלקה על דעתה, בחרה ש', מתוך רגע של התעוררות האמצע לבלוע את הרגש המאיים להתפרץ ולהגיב לסיטואציה בנינוחות. היא מציינת כי האיזון והשקט שאפיין את הרגע הזה מלווה אותה לאורך כל הפרויקט. ש' מתארת אירוע ספציפי, בו היא חוותה את עצמה שונה, היא כמעט והגיעה לשיא רגשי שהיה יכול להוביל במילתה שלה ל"פיצוץ", ובמקום זאת, בשבריר שניה היא בוחרת לפעול אחרת. לדבריה, ממש הרגישה את העלייה והירידה של הרגש בגוף, כשהירידה מסמנת את השינוי. ותשומת הלב לתהליך הטרנספורמטיבי שעברה, מעודדת אותה להמשיך באותה דרך ולהתנהל בדינמיקה הקבוצתית ממקום נינוח. באופן זה, הטרנספורמציה שעברה ש' עם עצמה, הולידה טרנספורמציה בתהליך העבודה ובקרב חברותיה לפרויקט. בקרב שלוש המשתתפות, חווית התעוררות האמצע תוארה כטרנספורמטיבית משום שמשהו בתנאים כמו נולד מחדש והיה אפשר לקיים את המציאות אחרת.

ג'ון דיואי מתייחס לאומנות על כל גווניה כעל חוויה. בעבודה זו, באמצעות האומנות הפגשתי את האחר עם החוויה שאותה ביקשתי לחקור. לפי דיואי, חוויה מובחנת היא חוויה המכילה בתוכה: התחלה, אמצע וסוף, התקיימות שלבים אלו מאפשרת סגירת מעגל ומביאה למימוש מלא של החוויה. דיואי מבחין חוויה לפי שלושה אלמנטים: אינטלקטואלי, מעשי ואסתטי. את חווית התעוררות האמצע, אבחר לנתח כחוויה מובחנת תוך התמקדות במרכיב האינטלקטואלי, בכל אחד מהתיאורים המשתתפות דיברו על תהליך שקרה, והייתה הבנה תוך כדי השיתוף שמדובר ברגע שעונה לחוויית אמצע. בהתאם לכך, המסקנה הייתה שבחוויה של התעוררות האמצע קיים מרכיב מחשבתי. כל אחת מהמשתתפות תיארה תהליך מבני, עם נרטיב דומה. ההתחלה אופיינה בכאוס וסערה חיצונית ופנימית, לאחר מכן הגיע השלב של השקט- איתו באה ההארה ובסוף שלב הטרנספורמציה- המביא אתו רוח של תפיסה ופעולה מחודשות. המשתתפות בניסוי תיארו תהליך מחשבתי אותו הן עברו, נראה כי בחלק האמצעי של החוויה שלהן, הן היו במצב של עוררות מחשבתית, רגע של גילוי אינטלקטואלי אודות השינוי התפיסתי שלהן. במקום להיסחף לכאוס הסוער או לחילופין להילחם בו, הן נכנסו למצב תודעתי שקט ובחרו בדרך האמצע. מתוך התהליך האינטלקטואלי שעברו, שניתן להגדירו כמעין "Aha Moment[3]", התאפשר שקט שהביא לתנועה של טרנספורמציה חיצונית ופנימית.

 

סיכום

במחקר זה דנתי בחוויה משמעותית של התעוררות האמצע ברגעי סערה ומצוקה רגשיים. כמו כן, ניסיתי להבין מה הם התנאים שמאפשרים לאדם לפעול באיזון כאשר מתחולל כאוס חיצוני או פנימי ובהמשך להציע כלים שיעזרו לקורא להגיע לחוויות אמצע בחייו. חווית התעוררות האמצע, היא כביכול מנוגדת לתגובה האוטומטית ומביאה איתה שינוי, האדם מגיב לסיטואציה סוערת בשקט ואיזון, כאשר השקט מוליד את הסיטואציה מחדש ומביא לסדר והרמוניה שמובילה לאמת. כך נוצר מעין "אפקט דומינו" שמביא אתו רגע התעוררות האמצע. הניתוח והדיון נעשו על ידי שימוש בשילוב האפשרויות שהוצגו והוצעו על ידי כותבים שונים הן בסקירה הספרותית והן בניתוח המקרה. המקור העיקרי ששימש לניתוח חווית האמצע הוא המודל של הטרילותרפיה המוצג בספרו של ניסים אמון "סוד האושר הפנימי"(2014). לפי מודל זה, חווית התעוררותו של האמצע ואיזון ההרמוניה בין הראש לרגש הם סוד האושר הפנימי. לפי אמון (2014) ברגע שנצליח להבין שהאמצע הוא המארח של המחשבות והרגשות שלנו, נבין שעלינו להיזכר מי אנחנו באמת, מי הוא האני האותנטי שלנו. במחקרי הגעתי למסקנה שהתעוררות האמצע נעשית ממקום שקט של הקשבה חסרת שיפוטיות וביקורת, בסיטואציות נקודתיות האמצע יתעורר ברגע אחד מהיר, אך גם יש ביכולתו להיות הלך רוח והוויה מתמשכת, כאשר מתרגלים הקשבה מודעת לכל הקולות הפנימיים שמובילים אותנו. הורה פנימי טוב על פי אמון (2014), עושה חישוב מושכל של הצעדים תוך אמונה ואהבה עצמית.

 

ביבליוגרפיה

אורבך, נ'. (2013). להוציא רוח מן החומר. אוחזר ב-2017 מתוך: http://www.nonaorbach.com/heb.html

אמון, נ' (2010) חכמת המזרח- 122 פרקי מסע. תל אביב: דיאלוג-הפצה.

אמון, נ' (2014) סוד האושר הפנימי- טרילותרפיה: פריצת דרך להבנת העצמי. Epublish (הוצאה דיגיטלית).

גבתון, ד' (2001 . תיאוריה המעוגנת בשדה: משמעות תהליך ניתוח הנתונים ובניית תיאוריה במחקר האיכותי. בתוך נ' צבר-בן יהושע, מסורות וזרמים במחקר האיכותי, 195-228. לוד: דביר

דושניק, ל'. (2011). ניתוח נתונים במחקר האיכותני: הצעה לארבעה עקרונות מנחים. שבילי מחקר, 137-143.

יגורי, ת'. (9 נובמבר 2016). אמנות כחוויה וקולה של החוויה. המכללה האקדמית לחברה ואמנויות: נתניה.

ליאנג, ר'. (1991). קולה של החוויה. תל אביב: דביר.

שלסקי, ש', & אלפרט, ב'. (2007). דרכים בכתיבת מחקר איכותני- מפירוק המציאות להבנייתה כטקסט. תל אביב: מכון מופ"ת.

Dewey, J'. (1980). Art as Experience . New York : Perigee Books.

 

 


[1] "התעוררות האמצע" לפי אמון (2014) הינה התעוררות של קול פנימי אותנטי שקיים בתודעת האדם. עוד יתואר קול זה בשפתו של אמון באופנים הבאים: "ההורה הפנימי", "בעל הבית", "עצמי אמתי/אותנטי",

[2] רגש לפי אמון (2014) הינו דמות נקבית לעומת הראש שהינו חלק זכרי בתודעה.

[3] Aha Moment – הינו רגע של הבנה פתאומית, תובנה, השראה, או הכרה. (קישור לאתר)

 

להורדת העבודה בקובץ PDF לחצו כאן