המארח של המחשבות

ארבע שנים עסקתי בשאלה “מי הוא המארח של המחשבות שלי?”. את השאלה קיבלתי מפאנג-ג’אן סונים ראש מנזר הזן סו-דוק-סה בקוריאה, עם הוראה יחידה לחזור עליה כמה שיותר פעמים ביום. עם הזמן היא הפכה להיות חלק ממני, כמו מנטרה שמתנגנת כל הזמן ברקע – המחשבה הראשונה שלי כשהתעוררתי בבוקר, הלחן הקבוע איתו הייתי הולך לישון.

השאלה “מי הוא המארח של המחשבות שלי?” נכנסה פנימה ודגרה במקום עמוק יותר מכל חשיבה לוגית שהייתי מורגל בה. ניסיתי להתחכם ומדי פעם הגעתי למורה עם תשובה שנונה כזו או אחרת, להראות שאני מבין כשבעצם אני יודע שאני לא. אחר־כך שיניתי גישה והפסקתי לחפש את התשובה, המשכתי לשנן את המנטרה וחיכיתי בסבלנות שהיא תבוא מעצמה.

במנזר הזן ישנם חודשים ארוכים של שתיקה המאפשרים להתרחב עם השאלה לעומק ולצדדים. עם הזמן התחלתי להבין שהמארח של המחשבות שלי מארח גם אורחים רבים נוספים. ישבתי מול הקיר ופשוט שמתי לב איך כל מיני אורחים באים ללא הפסקה. אורחים פיזיים, אורחים רגשיים ואורחים של מחשבה.

כשיושבים ללא תזוזה, אורחים פיזיים מגיעים מיד והראשון שבהם הוא אורח הגירוד. אחר־כך יש אורחים של כאבים בכל מני מקומות בגוף, וגם אורחים של אוכל ומגע. בהמשך מגיעים גם לא מעט אורחים רגשיים, נזכרים בדברים טובים שקרו וגם בדברים פחות טובים. נזכרים הרבה בילדות, בהורים, בחברים, בחברות. כל זיכרון מהעבר מביא אתו תדר פנימי אחר, מנגן על מיתר רגשי מסוים. לפעמים עצב, לפעמים כעס, לפעמים געגוע, חרטה, אהבה או אכזבה. גיליתי שיש בי יותר מיתרים ממה שחשבתי, ושכל אחד מהם גורם לתחושה מעט שונה. מלבד כל אלה יש כמובן את המחשבות, כל הזמן, ללא הפסקה.

“מה אנחנו עושים כאן במנזר?” שאל הראש שלי. “לא כדאי יותר ללמוד באוניברסיטה? ואם לא זה אז לפחות היינו יכולים להיות עכשיו על החוף בתאילנד, מסיבות, בחורות, לא חבל על הזמן לשבת מול קיר? האם זו הדרך לאושר פנימי? תסתכל מסביב, כולם כאן לא נורמליים. בוא נברח מכאן. גם האורח של המיניות לא נותן מנוחה, הברך מתחילה לכאוב, וכאילו שכל אלה לא מספיקים, בא גם האורח של הגלידה ומודיע שנמאס לו מהאורז. מקל הקטורת בוער לאיטו באולם המדיטציה המצוחצח, בחוץ יש יער שהוא מושלג בחורף, ירוק באביב וכתום בשלכת. אבל אני מוצא את עצמי מתעסק ללא הפסקה בלהרגיע את כל האורחים שלא מפסיקים לבוא ואין לי דקה אחת של שקט לעצמי. “מי מארח את כל האורחים האלה? מתי יהיה לי שקט? מה קורה כאן? איפה בעל הבית?”

הבנתי שאני המשרת שמשתדל לרצות את כל האורחים שרוצים שאעשה משהו עבורם. הם מגיעים, מתיישבים, רוצים את תשומת הלב ולא הולכים עד שלא מתיישב אורח אחר במקומם וזה אף פעם לא נגמר. אני כל הזמן משתדל לתת להם את מה שהם רוצים אז מדוע שילכו? מתי יבוא בעל הבית וישחרר אותי? עד שהתחלתי לתרגל מדיטציה לא ידעתי שיש כל כך הרבה אורחים ולא ידעתי עד כמה קשה לסרב להם. אני נמצא במקום שהוא יפה כמו גלויה אבל אין לי דקה שקט ולא רגע של מנוחה.

היתרון הגדול של אולם מדיטציה הוא שיושבים יחד עם אנשים נוספים ואף אחד לא זז, בייחוד אם הם קוריאנים או יפנים.

במדיטציה יושבים ישר כמו פסל וכשבא האורח של הגירוד אומרים לו “לא עכשיו”. הוא נשאר קצת, נעלב והולך. הוא יבוא שוב, אל דאגה. לסרב לאורח של הגירוד, מוזר ככל שזה ישמע, הוא הצעד האמיתי הראשון בדרך אל האושר והוא המפתח להבנת כל תהליך המדיטציה. פחות חשוב איך נושמים, פחות מהותית התנוחה של הרגליים ולא משנה מה מדמיינים בראש, כל מה שצריך לעשות בפועל זה פשוט לסרב לאורחים פיזיים כמו גירוד, גלידה, קרמבו ופיצה. להגיד “לא עכשיו” גם לאורחים רגשיים, פגועים, עצובים, שמרגישים מסכנים ורוצים רחמים. באותה הנחישות לגרש גם אורחי מחשבות ביקורתיים שתובעים מאיתנו להחליט כבר עכשיו מה נעשה בהמשך החיים. מדיטציה זה לשבת חצי שעה בלי להזיז את כפות הידיים ולהגיד “לא עכשיו” לכל האורחים. חוויה מהפכנית ובסופה הפתעה – אומרים “לא” לכל האורחים ומה קורה אז? – כלום!

השמיים לא נופלים, לא נהיה חושך, לא כואב בעצמות ולא נעצרת זרימת הדם. אומרים “לא עכשיו” לכל האורחים ולא קורה שום דבר. הם מתמהמהים, מתבלבלים, מתקפלים וחוזרים למקום ממנו באו. תחשבו על סינדרלה שהייתה משרתת כל חייה ופתאום מישהו אומר לה שהיא יכולה להגיד “לא עכשיו” ומאותו רגע כל אלה שאמרו לה תמיד מה לעשות יתקפלו וילכו עם הזנב בין הרגליים. סינדרלה מנסה לתרגל ורואה שזה באמת עובד. “איזה יופי, איך זה שאף אחד לא אמר לי את זה קודם?” היא שואלת בפליאה.

ככה זה גם מדיטציה. אלף פעם שמעתם שאפשר לצאת לחופש ושאין בכלל שום שער, אלף פעם קראתם שהאושר הוא מבפנים, אבל עד שלא מנסים לא באמת מבינים. כולם מחפשים “חופש” אבל לא בטוחים בדיוק ממה. יש רק חופש אחד אמיתי והוא החופש מלהיות המשרת של כל האורחים.

השאלה ”? Who is the host of your mind ” היא המתנה הכי נפלאה שקבלתי בחיי. ארבע שנים לקחתי אותה איתי לכל מקום ולילה אחד שכבתי לישון, חוזר עליה מתוך הרגל, ופתאום משהו מוזר קרה. קשה להסביר את זה במילים. באבחה אחת השאלה קיבלה תשובה. אותו לילה היה הפעם האחרונה בה השאלה עלתה. המנטרה פשוט נשרה, התפוגגה, הפכה להיות לא רלוונטית.

והאורחים? הם עדיין באים והולכים,
אולי הם קצת נרגעו אבל זה לא שהם נעלמו.
מכל הסיפור הזה רק דבר אחד השתנה,
משהו בתפיסה שלי את עצמי –
הפסקתי להרגיש משרת.
בלילה ההוא מצאתי את בעל הבית.